שאלה שמהדהדת בחלל העולם היהודי כאלפיים שנה עומדת בבסיס סיפורים רבים ביצירת עגנון. חז"ל שאלו "על מה חרבה ירושלים?" ומאז, יותר ממה שבאה השאלה להתעמת עם העבר, היא עוררה את ההתבוננות בהווה וביקשה את השינויים הנדרשים מכל יחיד וקהילה באשר הם שם. דורות קראו את הסיפורים אודות קמצא ובר קמצא, מרתה בת ביתוס, חכמים ומנהיגים ושלל דמויות ססגוניות שהמשותף להם התנהלות מוסרית לקויה, בה ראו את העילה לחורבן ירושלים. טיטוס והרומאים נטלו חלק מצומצם ביותר בשלל הגורמים שהחריבו את העיר ושלחו את בניה לגלות ארוכה. דומה שאילו כינסנו תחת קורת גג אחת את אגדות החורבן היה עומד לפנינו ספר הקיטרוג הגדול על ישראל מאת חכמי ישראל לדורותיהם.
"יהודים מתפללים" הצייר היהודי-פולני מאוריצי גוטליב
שמואל יוסף עגנון הרגיש למגמה הרעיונית של חז"ל, הולך בעקבותיהם. מראשית דרכו הספרותית הוא מעניק ייצוג רב למצב המוסרי בעיירת הולדתו היא בוטשאטש, אבל יותר מכל נראה שהעסיק אותו המוטיב המרכזי בו תולים את חורבן ירושלים, מחלוקת ושנאת חינם. ב- 1916 עגנון מתחיל לכתוב את הסיפור ה"נדח" הפותח במעשה הפרנס היהודי שמגרש מהעיירה בסיוע הפריץ עדת חסידים בערב שבת אל היער, אל הכפור והשלג, להתבוסס בגשמים. ב -1920 מתואר בסיפור "בנערינו ובזקנינו" ביתו של הרב הזקן שכל החלונות בו שבורים משום ידי יעקב, הם חסידי בעלז המתנגדים לו, אבל הרב עצמו מתנגד לציונים וקורא אותם "פושעים רשעים שקוראים לעצמם ציונים אין אלקים בלבם ודוחקים את הקץ".
בספטמבר 1939 יוצא לאור הספר אורח נטה ללון המוקדש לבוטשאטש המייצגת את העולם היהודי הגאליציאני המוכר לנו בספר הכנסת כלה כעולם יהודי היושב על מכונו, תוסס עשיר ורב מעללים, ואילו כאן, עירו של המספר מופיעה בעליבותה וניוולותה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המחבר כמו אומר לצורר 'קמח טחון טחנת...' (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין צו' ע"ב). העיר שבעבר התפארה בענף יצוא של רבנים ותלמידי חכמים לכל תפוצות ישראל, מתגלמת בדמותו של ר' חיים איש מחלוקות קשה בימי תפארתו. את חייו הוא מסיים בשתיקה גדולה, נטול ענין בלימוד תורה, פרוד מאשתו, חי בבדידות בעוני ודלות כשמש של בית המדרש. לא שפר חלקו גם של קנאבינהוט מראשי הסוציאליסטים בעיר שבימי גדולתו, קרי במלחמותיו, הוא מופיע בסיפור פשוט, ואילו בספר זה, שהוא ייצוג לעולם הגאליציאני העשיר, האיש מסיים את חייו נטוש בביתו עד שיוצא סרחונו לרחוב.
אם חשבנו שהמחלוקות והמריבות עד זוב דם הם ענין גלותי, מתברר שזו אחת הסגולות שעולות לארץ ישראל. כך באפוס הגדול אודות העלייה השניה "תמול שלשום" עגנון מתאר שלל נושאים ועילות למחלוקת, לפרוד, לעוינות ואיבה ומכיון שהיריעה רחבה ומוכרת מן התקשורת העכשווית נקצר בזאת. ב – 1942 הוא מפרסם סאטירה אודות גלויי הראש וכסויי הראש ומלחמתם זה בזה בתוך המדינה עד כדי הזנחת צרכי המדינה ועיוות ערכי המוסר הדין והמשפט. בסיפור "שלום עולמים" עגנון שם ללעג ולצחוק בני האדם אלו ומזהה את המוטיב המשותף ביניהם - "אין צורך בראש דוקא". בני אדם נטולי זהות אישית, ההולכים אחר אדם אחר בין אם על ראשו מגבעת סמוט או בלורית מתנפנפת, שדעתם צפויה וידועה לכל ענין ודבר, לכל סוגיה, לכל ארוע שיבוא בעתיד עד סוף כל הדורות, ועל כן הם שוללים את זולתם, מכתימים מכפישים וסופם להגיע לשפיכות דמים, בין אם באמצעות העט או החרב.
לאחר השואה וחורבן עירו וכל העולם הגאליציאני ממנו יצא, יוצא עגנון בעשרים שנות חייו האחרונות למסע הגדול של בנין עירו כמצוי בספר "עיר ומלואה". להפתעתנו, למרות ההבטחה לספר על עיר שהיתה "מלאה תורה וחכמה ואהבה ויראה וחן וחסד..." (מתוך דף הפתיחה לעיר ומלואה ), שליש ויותר מהספר מוקדש לניוון המוסרי, לעושק ועוול כלפי יתומים ואלמנות, למעשי נבלה שעשו איש ברעהו, לגילויי הנהגה מסואבת הטובעת בתאוות ויצרים, לרדיפות בין כיתות שונות. והאיש עגנון אינו מכסה דבר מעין הקוראים. אדרבא, כתיבתו סרקסטית, צינית, מושחזת בתאור מעללי האנשים "עד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה."
אז מה אומר לנו עגנון ביצירתו הענקית שאין דומה לה עד היום? נראה שיש לומר שעגנון ממשיך את דרכם של חז"ל ומעמיד בראש זכרון עירו, לא את פארה ותפארתה של העיר. בכך יעסוק ישראל כהן שערך את ספר קהילת בוטשאטש, בו הביא את הרשימה שתרם לו עגנון אודות "ספרים שנתחברו על ידי חכמי בוטשאטש". גם לא את סיפור השמדתה וסבלם של שרידיה כפי שספרה הנערה שושנה שילוני בת העיר בספר 'אחת ממשפחה' (1963). עגנון כסופר עושה מעשה בחירה מובהק בדרכם של חז"ל, להתבונן על העבר, לספר על מעשי ידי ישראל, כאשר קהל היעד שלו מצוי בהווה ובעתיד, בירושלים תל אביב דגניה לונדון ופאריז. הדגם החז"לי "בימים ההם בזמן הזה" עומד לנגד עיניו, לכן בפתיחה המיוחדת והחריגה לסיפור 'מזל דגים' הוא כותב "שאני אומר לא פירוט הפרטים הוא העיקר ולא ישוב דברים שאינם מן העיקר הוא העיקר, ולא היופי הוא העיקר, אלא האמת הוא העיקר." האמת הערכית והמוסרית היא עניינה ומרכזה של יצירת עגנון.
הכל יודעים שירושלים נחרבה על ידי הרומאים עקב נסיבות גיאו-פוליטיות של הימים ההם. הכל יודעים שבוטשאטש נחרבה על ידי הנאצים ומסייעיהם. ולמרות כן, עגנון כחז"ל מתמקד בתאור חיי היהודים, ושניהם מוציאים מתחת לעטם כתב אשמה חריף על המצב המוסרי של הקהילה ראשיה ופרטיה, כי הם מחלצים מן הפרק ההיסטורי שהמיט חורבן פיסי ורוחני על האומה, משמעות שהיא רלוונטית לכל זמן ובכל מקום. את הסיפורים על חורבן הבית השני קל לנו לעכל ולדון בהם בכל שנה ושנה בליל תשעה באב. עגנון בגבורה ובאומץ לב נדיר ואולי גם בראייה לרחוק, מזמין אותנו לסיפורים מן העת האחרונה כאשר עדיין הנפשות הפועלות חיות בתוכנו והן אולי גם נמנות עם קוראיו, כי "האמת מצוותה בכל מקום ובכל זמן ובכל דבר".
נמצא שביצירתו עגנון מדליק משואה שתלך לפנינו. סיפוריו מראשית דרכו ועד אחריתו הם כתב אזהרה המבקש לשמור על הבית השלישי שלא יהא דינו כדין הראשון והשני. וכך הוא מסיים את הסיפור הביקורתי והקשה 'מזל דגים': "שאני אומר לך אין לך יפה מן האמת, שמלבד שיפה היא האמת מחמת עצמה מלמדת היא את האדם דעת." האמת המוסרית הנחשפת בסיפור הבדיוני עדיפה על התעוד ההיסטורי, היא מסתכלת על המציאות על מנת לעורר את דעת האדם לבקש אחר תיקונו של עולם. בסיפוריו מבקש עגנון לתקן משהו בעולם, ובלשונו, "לואי שיהו דברינו לברכה."
המאמר פורסם ב 12/08/2019 ב"מקור ראשון"
Comments