לכרוע על חוף הסליחה*

הי מיכל, את יודעת אם יש לעגנון סיפור שקשור למחילה על טעות? מעשה שנעשה בשוגג, או בכלל על מחילה למי שכשל, עבר על החוק? על רחמים וחמלה?

שאלה זו הגיעה אלי יום אחד אחר הצהריים. לעצמי עניתי, בודאי שיש. הרבה. לשואלת שלחתי, אבדוק, ומרגע זה לא חדלה השאלה לנקר. נושא זה ככלל מטריד אותי מאוד בשנים האחרונות. דומני שבשיח החברתי כיום אין מקום לסליחה, מחילה, רחמים וחמלה לשוגגים כמו למזידים. מסיבות שונות שלא ארחיב בהן, המועד והכושל נידונים לדראון עולם. זכר מעשיהם הרעים שמור באינטרנט, בפייסבוק, בארכיון העיתונים ועוד. בכל עת ובכל שעה מישהו עלול לשלוף את שמם כדי להזניק את הענין בכתבת צבע או בתוכנית טלויזיה הסוקרת נושא או תקופה. פעמים רבות שאלתי את עצמי כאשר מפרסמים שמו של חשוד או מעלים באוב חטאו של אדם, לשם מה? במה תורמת עילת 'זכות הציבור לדעת' לשינוי, לשיפור עולמנו? והיכן מידת הרחמים והחמלה אם לא כלפי האדם, הרי בעבור בניו, בנותיו, הוריו ואשתו?

שמחתי על ההזדמנות שנתנה בידי השאלה, לבדוק את דברו של עגנון בענין זה. אם אפשר. נכנסתי לאגם היצירה העגנונית והופתעתי מן המצוי. אפרוש יריעה אחת המלמדת עוד דבר על אודות דרכו האמנותית של עגנון.

שני סיפורים סמוכים סוגרים את הכרך "על כפות המנעול". הסיפור פנים אחרות נפתח ביציאה מטקס הגירושין כאשר הגט בידה של האשה ועלילתו מבררת על מה ולמה הגיעו בני הזוג למקום זה. הסיפור האחרון, הרופא וגרושתו פותח בנישואין ועלילתו מתארת ברגישות את הדרך לפרידה ולגירושין. סופו של כל סיפור מצוי בכרך אורח נטה ללון, ובחירה זו להותיר את חוליית הסיום לספר אחר, מעוררת להתבוננות נוספת בשני הסיפורים שעניינם זוגיות בעידן המודרני.

בתאורים דקים ורגישים שני הסיפורים מתארים גברים הפוגעים בנשותיהם, או לחילופין אלו סיפורי חיים של שתי נשים תחת דיכוי. האחת, בעלה איש עסקים כושל, והשלכות הכישלון מוצאות את ביטויין ביחסו אליה. החלק הראשון של הסיפור מסיר את הוילון שכיסה את הזוגיות הכושלת. בחלק האחר והוא עיקרו של הסיפור, מעביר המחבר את הגיבור תהליך של שינוי הנובע מהתבוננות חדשה על שהיה, גילוי של הדחפים, החולשות, המאוויים שהניעו את מעשיו, והתעוררות הרצון לשינוי. בסדנאות השונות בהן למדנו את הסיפור, שמתי לב לקריאות של המשתתפים להשיב את האיש אל אשתו. החברים שדיברו והרחיבו להאיר את תוקפנותו והחמירו בדינו בתחילה, היו הראשונים לטעון שעגנון מכוון את הסיפור לסיום טוב. דהיינו, עלילת הסיפור מאפשרת ומעוררת בקוראים סליחה וחמלה לבחור שנפל לתוך מהמורות החיים, למרות שאת המחיר שלמו האשה ובנותיו. המחבר לא חשף את דעתו הסופית כאן, והשאיר לקורא מרחב לעיון ודיון בסוגיה. רק בספר אורח נטה ללון מתברר לנו שחזרו האיש והאשה לחיות יחדיו.

מעשה ההתעללות של הרופא באשתו, מלווה בתאורים קלאסיים המוכרים לנו מסיפורי נשים הנשואות לגברים מקנאים. ההתעללות הנפשית מדרדרת את מצבה הבריאותי של האשה – היא חולה בגוף ונפשה לעפר שחה. האלימות גלויה לעין כבר מראשית הנישואין. משתתפים בסדנאות הכתירו את הרופא בשמות גנאי, ראו בו כמי שראוי לשבת מאחורי סורג ובריח כאחד הפושעים ואחרים טענו כאחד מחולי הנפש המסוכנים לעצמם ולציבור. בספר אורח נטה ללון, אנחנו פוגשים את הרופא לאחר הגירושין, ודמותו שונה לחלוטין מזו המצטיירת מסיפור המקור. אין סימן לאלימות ולתוקפנות. דמותו עוברת מטאמורפוזה, וכולה חמלה רחמים ונדיבות שופעת אין קץ. סופו לשאת לאשה את אראלה עימה יעלה לארץ ישראל.

בשני הסיפורים, מעביר המספר מסר של אמון ביכולתו של האדם להשתנות, ולפיכך ראוי הוא לסליחה על עברו. יש תיקון.

כך, אם כי באופן אחר מופיעה קריינדל צ'רני מהסיפור והיה העקוב למישור. האשה שמשלחת מביתם את בעלה כדי לשוטט בעולם ולקבץ נדבות, סופה שהיא סובלת חרפת רעב בדידות ועליבות, משלמת מחיר כבד על מעשיה - רדיפת החומרנות, זיוף ואחיזת עיניים. עם זאת, דומה שהמחבר מגלגל עליה רחמים והוא מוצא לה גואל נכבד, משיב לה את כבודה ואף הגדיל לעשות והוא כאלוקים מעניק לה בן. אז יש סליחה בעולמו של עגנון, לאדם הלומד בדרכים שונות ומגוונות להכיר בטעויות שעשה בחייו. השינוי לטובה הוא ביטוי למחילה.

מאידך גיסא, סופו של מנשה חיים רווי סבל ומכאובי הגוף והנפש. כי במעשה מכירת שמו שהיה רשום במכתב ההמלצה, על זה אין רחמים ואין מחילה. שמו של אדם איננו אובייקט, חפץ מנוכר למכירה. בשמו של אדם טמונה מהותו, זהותו ייעודו בעולם, כמאמר המשוררת זלדה:

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג, ... לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

כך נמצא גם בסיפורים בהם מימד העומק מוביל אותנו למישורי משמעות לאומיים או תיאולוגיים, שם ניכר העדר סליחה וחמלה בעלילה. בפרספקטיבה זו יש לראות את קיצו הנוראי של יצחק קומר בסוף הספר תמול שלשום, או טביעתו של החייט בנהר בסוף סיפור המלבוש, מותם של גמולה וד"ר גינת בעידו ועינם וסיפורים נוספים בעיר ומלואה, כי אלוקי הרוחות "אין לפניו לא צחוק ולא קלות ראש".

דומני שניתן לומר שיש לעשות אבחנה בין יחסו של המחבר לאדם היחיד לבין יחסו לכלל. האדם כפרט, כבן אנוש, נועד למעוד, להכשל בחטא שהרי נאמר כבר בבראשית "לפתח חטאת רובץ". ואם כן, במקום שיש בירור הבנה וחרטה, יש גם רחמים וסליחה. הסופר ביצירתו מנכיח הן את זה והן את האחר. מנגד, כאשר הסיפור מבקש להאיר את המצב הכללי, הלאומי, או להעלות לדיון סוגיה תיאולוגית, ואלו קשורים בקשר הדוק זה עם זה, העדר הרחמים הוא ביטוי מרכזי לכך, ובזאת הולך עגנון בעקבות חז"ל: אגדות החורבן – סיפורים ואנקדוטות ממוקדים במעשיהם של אנשים ונשים, הם הביטוי למצב האומה וגורלה.

הדברים הנ"ל הם רק אפשרות אחת מאפשרויות נוספות לעיון בסוגיית הסליחה, הרחמים והחמלה ביצירת עגנון. אני מקווה שיש בהם כדי לשחרר חלק מציבור הקוראים מן התפיסה שתפסה תאוצה לאחרונה, שעגנון קשה עם גיבוריו. כאשר מדובר בדמויות שהן רוויות ניצול הזולת ורשעות כדי למלא תאוות ויצרים, הרי אין כעגנון להאיר דמויות אלו בזרקור חזק במיוחד ולגלגל אותם במורד ההר אליו טפסו על גב בני אדם אחרים. עם אחרים המביטים פנימה אל תוך נפשם ומחפשים אחר האמת "שמלמדת את האדם דעת", המחבר בא אליהם בשלום. את המימדים האלו נדגים בימים הקרובים בסיפור "בחנותו של מר לובלין" ובאופן יחודי ושונה ב"סיפור פשוט" בו רב הגנוז בגלוי, והסמוי על הנראה.

*סליחות/ לאה גולדברג