האם למד קישון משהו מעגנון?

לציון יום פטירתו שיחול ביום 29.1.05

צילום: צבי טיבריו קלר

איש צעיר עלה מהונגריה וכבש תוך שנים ספורות את הבמה – מעל גבי העיתונים, על המסכים הגדולים והקטנים, על קרשי במות התיאטרון ואולמות רחבי ידיים וכמובן על המדפים בכל חנויות הספרים. שמו נישא והלך לפניו: סלאח שבתי, תעלת בלאומליך, השוטר אזולאי ועוד. הוא זיכה את עם ישראל בהרבה שעות של צחוק, העניק לעם היושב בציון צינורות לנקז באמצעותם של קשיי החיים הכלכליים, הפוליטיים, הבטחוניים ועל ראש כולם – הבירוקראטיים. ילידי השנים האחרונות מתלוננים על זמן המתנה בטלפון, קישון יזכיר להם את השעות הרבות שבהם המתנו לתגובה, ליחס כלשהו בחדרי המתנה ארוכים ואפורים אליהם נסענו בשניים שלושה אוטובוסים על מנת לקבל טופס או להסדיר ענין – קטן כגדול. קישון סייע בידינו לחיות עם חיוך על הפנים, לספוג את הטוב והרע, לזכור תמיד ששלושה דברים שלא היו לנו אלפיים שנה, כעת יש לנו - ארץ שפה ומדינה. אמר ועזב וחזר להקבר בתל אביב.

האם הכיר האיש את עגנון? השאלה עולה כיון שהרבה פעמים כשאנו קוראים בעגנון, שמו של קישון עולה. 'סצנה קישונית' אומרים המשתתפים במפגשי הקתדרה. אז אומר, איני יודעת אם הכיר קישון את עגנון, אבל משיחה עם בנו מתברר שכל ספרי עגנון מצויים בספריית קישון.

קישון הגיע לארץ כאשר עגנון כבר עומד בראש הפירמידה של הספרות העברית המתחדשת בארץ. כבר כתבתי רבות על כך שעגנון חי את המציאות הישראלית על ריבוי פניה ופרצופיה, למרות היותו מרוחק בקצה תלפיות מזרח ולכאורה יושב בקרן זוית ואינו מעורב בין הבריות. נראה שבחירה זו היא שאפשרה לו להטיל את עטו את תוך מדמנת החיים, גם אלו הסמויים מן העין – כמו מצבו העגון של חוקר שאינו מחניף לחברים הנכונים שבאוניברסיטה, או עוזרת בית עולה חדשה מפרס שמשרכת דרכיה מהמושב בהרי ירושלים אל בית אדוניה בירושלים, או אהבות ובגידות גלויות וסמויות מן העין של 'אנשים בעלי צורה', וכן על גלויי ראש וכסויי ראש שבאמת אינם זקוקים לראש כלל, ועוד.

כך קישון, האיש מן החוץ שהגיע לכאן במאי 1949 עבר בזמן קצר את המעברה, הקיבוץ, השיכון ובדרכו הוא לא מפסיק ללמוד ולקלוט כל תנועה וכל צליל, כל העווית פנים וכל נימה. בו זמנית כאשר הוא מתבונן בתנועה האנושית של היחיד, הוא מבחין במערכות שמפעילות את החברה, במנגנונים השולטים בה והוא מזהה את העיוותים, את הזיופים, השקרים ואיצטלאות הקדושה שבהם התעטפו מוסדות המדינה והסתתרו בהם על מנת להסתיר מעשי עוולה ורשע.

על כל אלה כתב עגנון בסיפורי ספר המדינה, ובתמול שלשום, בשירה ועוד. כמו עגנון, קישון מצליח להאיר את הכיעור המצוי בתוכנו, לחשוף ולהנכיח אותו, ובאמצעות סאטירה חדה ושנונה לעקור משהו ממנו מן הארץ, כל זאת תוך כדי שהוא מאיר את מכלול החיים כאן. נראה לי שעל תרומה זו לחברה הישראלית היה האיש ראוי לפרס.

בשונה מאחרים שפעלו בזמנו, ובוססו את כתיבתם בדם ורפש מן החגורה ומטה, ובלשון עגנון נטלו "חרות מן האשפה", קישון מגייס את אמנותו לביקורת חברתית נוקבת ועדיין הכלי נותר בשלמותו בצבעים ירוק פורח ותכלת השמים המאירים לכל.

אדגיש כדי להסיר ספק, קישון אינו עגנון, ועגנון אינו קישון, ולו רק משום הרקע ההיסטורי שמתוכו החל לכתוב כל אמן והמעיינות שהזינו כל אחד שונים הם בתכלית. עגנון עסק בניסיון להבין את הסיפור היהודי לדורותיו מאז בריאת העולם ומקומו של גבוה מעל גבוה בעולם הזה כמו שגילה לנו באחרית ימיו בספר הדום וכסא המיוסד על הפסוק בישעיהו סו:א כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. כדי להגיע לזאת הוא נדרש לשפה, למנגינה ולמקורות מכל רבדי הקיום היהודי והם אלו שהביאו את יצירתו לפסגה פואטית ואסטטית חריגה בכל תולדות הספרות היהודית ישראלית ולהכרת העולם בו בפרס נובל.

קישון צומח מתוך זמנו – שפה, מנגינה ומאורעות שעולים על הכתב אם בתסריט לסרט, או במחזה להצגה או בספר קריאה, בכולם יש הישענות מסויימת על ספרות קדומה אבל עיקר יצירתו היא במלבושים של בני זמנו. אמנותו המיוחדת ניכרת בהצלחתו לספר את הסיפור של בני דורנו כאן בארץ, להפיץ אותו בעולם כפלא ייחודי (וזו אינה דיבת הארץ...) ויחד עם זאת לתת לו פרספקטיבה אוניברסאלית שהביאה להצלחתו המסחררת בעולם.

על מקומו בפירמידה של הספרות העברית לדורותיה לא נוכל להוסיף דבר רק להשאיר לזמן לומר את דברו. אבל אנחנו שצחקנו ונהנינו, ראוי לומר לו, גם עכשיו, על כל מה שנתת לנו, ולו רק היה זה סאלח שבתי, תודה.